החלטה בתיק מ"ת 28247-11-11

בפני בקשה לעיון חוזר במסגרתה עותרת ב"כ המבקש להורות על ביטול התנאים המגבילים בהם שוהה המבקש הכוללים בין היתר, מעצר בית מלא בבית אביו בפיקוח שני ערבים.

בתאריך 15.11.11 הוגש נגד המבקש כתב אישום ועימו בקשה למעצרו עד תום ההליכים. על פי האמור בעובדות כתב האישום, פרץ המשיב ביום 28.10.11 לשלושה חדרים שונים בבית מלון "יפה נוף" בערד וגנב מהחדרים רכוש. בגין כך מיוחסות למשיב בין היתר עבירות של התפרצות, גניבה, הונאה בכרטיס חיוב וקשירת קשר לעוון. (שלושה אישומים).

במסגרת דיון שהתקיים ביום 15.11.11 בפני סגן הנשיא, כב' השופט אבו טהה, עתרה ב"כ המבקש להורות על שחרורו של המבקש מבלי להידרש לשאלת הראיות לכאורה בטענה כי מדובר בבחור צעיר, ללא עבר פלילי. ב"כ המשיבה התנגד לבקשה ועתר לקיים את הדיון בהתאם לסעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

סגן הנשיא, כב' השופט אבו טהה קבע בהחלטתו מיום זה כי ישנן ראיות לכאורה לחובת המשיב בכל הנוגע לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והורה על דחיית הדיון על מנת לאפשר לסנגורית לצלם את חומר החקירה.

בדיון שהתקיים בפני בתאריך 17.11.11 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה לפיה המשיב ישוחרר בתנאי מעצר בית מלא בשבט קבועה בבית אביו תחת פיקוחם של שני ערבים. הדברים הוצגו כ "דברי ב"כ הצדדים" אך יחד עם זאת בפירוט ההסכמה נרשם כי "לטעמנו יש לנו הסתייגויות לא מעטות לגבי המיוחס למשיב, באישום הראשון סעיפים 5 ו-6, באישום השני והשלישי, ובעניין זה אנו שומרים לעצמנו הזכות לטעון כל טענה , היה ונידרש לכך".

ביחס למצוטט ברור כי גם אם הדברים האמורים נרשמו תחת דברי הצדדים ההסתייגויות המפורטות הינן מאת ב"כ המבקש.

עוד אציין כי במסגרת ההסכמות שפורטו בפרוטוקול בסעיף ד' , נרשם כי : "הוסכם כי בעוד חודש יהא אפשרות למשיב להגיש בקשה לנסיעה לעבודה והמאשימה תשקול זאת בחיוב".

במסגרת העיון החוזר כאמור, עותרת המבקשת לביטולם של התנאים המגבילים ולחלופין, כפי שעלה במהלך הדיון, לאפשר למשיב לצאת לעבודה.

במהלך הדיון שנערך בפניי ביום 4.1.12 , וחרף ההסכמות שפורטו לעיל, כל צד טען ביחס לראיות לכאורה, כאשר הצדדים סבורים שמידת ההקלה שתינתן למשיב, צריכה להיגזר מעוצמת הראיות ביחס לשלושת האישומים.

בקליפת האגוז, טוענת ב"כ המבקש, כי אין ראיות הקושרות את המבקש למיוחס לו באישומים השני והשלישי שכן אין ודאות מתי ב"חלון הזמנים" שבין כניסת השבת ביום שישי למוצ"ש בוצעו הגניבות, וכך גם אין כל ראייה ישירה אחרת אשר יכולה לקשור את המשיב ביחס לאותן התפרצויות. אשר לאישום הראשון, הרי שגם אם המבקש מסר את כרטיס האשראי לאחר, לא ניתן ללמד על כוונה משותפת לקשירת קשר.

מנגד, ב"כ המשיבה סבור כי ביחס לאישום השני והשלישי, מדובר ב"עדות שיטה" תוך חיזוק הטענה שהעבירות בוצעו ב"חלון הזמנים" הרלבנטי נוכח דברי המתלונן לפיהם נמסר לו כי גלשו באמצעות המכשיר טלפון שנגנב במהלך השבת דבר אשר יכול להתיישב עם גניבתו באותו פרק זמן שנפרצו החדרים האחרים. (שכן הוא עצמו לא גלש במכשיר נוכח היותו שומר שבת).

כהערה מקדימה ראשונה אציין כי לא היה לדעת מותב זה מקום להידרש לשאלת הראיות לכאורה במסגרת העיון החוזר. כאמור, הסכמת הצדדים כללה בחובה גם קיומן של ראיות לאישום הראשון, וגם אפשרות לחולשה באישום השני והשלישי ובסופו של דבר שכללה את הנתונים הללו לכדי שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בית, תוך אפשרות להגשת בקשה ליציאה לעבודה, תוך פרק זמן קצר - וכאשר הדבר יישקל בחיוב.

יחד עם זאת ומעבר לנדרש, ולו רק בשל כך שהצדדים הביאו המחלוקת לפתחו של בית המשפט ובשל כך שכב' השופט אבו טהא סייג את קביעתו לראיות לכאורה לצורך הדחייה בלבד, אציין בקצרה כי לאחר שבחנתי את חומר החקירה הנני לקבוע קיומן של ראיות לכאורה באישום הראשון לרבות לסעיפים 5 ו - 6 ואילו ביחס לאישומים השני והשלישי ישנן ראיות לכאורה אולם עוצמן של אלה מוחלשת ביותר.

למסקנה זו הגעתי נוכח כך שמבחינה עובדתית באישום הראשון אין מחלוקת כי המשיב העביר את הכרטיס הגנוב לאותו סאבר קבוע פרק זמן קצר לאחר שזה נגנב ע ל מנת שיעשה בו שימוש וימלא בעזרתו דלק כפי שנעשה בפועל. אכן אותו סאבר מספר כי המשיב אמר לו שמדובר בכרטיס של בעל הבית שלו אולם ביחס לכך יש להטעים ולומר: גם בהינתן שמדובר בכרטיס של "בעל הבית" אין בכך כדי לשלול את פליליות המעשה הן ביחס למשיב והן ביחס לסאבר שכן גם במקרה זה ברי שלא הוצגה תמונה לפיה אותו "בעל הבית" הרשה את השימוש בכרטיס. מעבר לכך, סופו של דבר מעיד על תחילתו ועצם ההגעה של סאבר לתחנת הדלק תוך טשטוש זהותו של הרכב מעידה כי זה ידע היטב שהכרטיס גנוב שעה שמשיב העביר לו אותו לצורך מילוי דלק.

אשר לאישומים השני והשלישי אכן מדובר במעשה פריצה שפוטנציאלית בוצעה בסמיכות לפני או אחרי פרק הזמן שבו לכאורה בוצע מעשה הפריצה לחדר 42  - בין כניסת השבת למוצאי שבת - כך גם מדובר פריצה לחדרים סמוכים  (42-43 )  - כשכולם לרבות חדר 52 מצויים בקומת הקרקע. עוד אציין כי עיון בתמונות מגלה כי אין המדובר במלון גדול וכי זה דומה יותר בצורתו לאחסניה קטנה מאשר למלון רב מימדים. עוד בית המשפט מתייחס לתיאור שעולה  מדו"ח הפעולה של השוטר אזברגה מוחמד שבו מצוין שבעל המלון מצביע על חתך בגדר שמסביב למלון. כל אלה לכאורה יש בהם כראיה נסיבתית, ללמד כי מי שהיה מעורב בביצוע הפריצה לחדר מס' 42 היה זה שהיה שביצע את הפריצה לחדרים הסמוכים.

יחד עם זאת, בית המשפט אינו מתעלם מכך שמדובר בראיה נסיבתית מוחלשת נוכח כך שחלון הזמנים הנן רחב ביותר (כאשר אין בידי לקבל את דברי המתלונן כי גלשו במכשיר הפלאפון שלו שכן מדובר בעדות שמיעה), לכך שאין המדובר בשיטת ביצוע ייחודית, וכי אין לצד ראיה נסיבתית זו שאינה קונקלוסיבית אין ראיות ישירות מכל סוג. בשל כך כאמור ישנה חולשה בראיות.

לסיכום עד כאן, לא מצאתי כי יש בקביעותיי ביחס לראיות לכאורה כדי לשנות מהמתווה שהוצע עוד במעמד הצגת ההסכמה היינו אפשרות שהמשיב ייצא לעבודה שתישקל בחיוב על ידי המשיבה.

משכך, ב"כ המבקש תעביר לנציגי המשיבה את פרטי המעביד המוצע וכל יתר הפרטים הנדרשים. במידת הצורך -  אם חרף ההצהרה כי הדבר יישקל בחיוב לא תושג הסכמה  - תגיש בקשה לקביעת מועד דיון בפני בית המשפט.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ב, 11 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: